כל מי שדיברתי איתו לפני, במהלך וגם אחרי שהתחלתי את קורס הצילום, סיפר לי שברגע שאתה מתחיל לצלם, אתה כבר לא יכול להסתכל על העולם באותה הדרך. הראייה שלך משתנה (וגם אתה). 

​

אבל אני לא הגעתי לצילום כי רציתי שהראייה שלי תשתנה. 

אני הגעתי לשם דווקא בגלל שהראייה שלי כבר הייתה שונה. 

​

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מסתכלת על העולם בפריימים. אני רואה צבעים, טקסטורות, קומפוזיציות, סיפורים. אני רואה תהליך ורגש. אני רואה אחרים ואני רואה גם את עצמי. 

​

דרך המצלמה אני מצליחה להביע את כל מה שאני רואה ולתת לאחרים הצצה קטנה לעולם שלי. 

​

אני רואה בצילום סוג של מיינדפולנס. מן מכשיר שמאפשר לך להתעלם לרגע מהקולות החיצוניים, מהרעש והכאוס שמסביב ופתאום להתמקד במה שאתה רואה בעדשה שלך. זה ה"כאן והעכשיו" של עולם הצילום, כי כל מה שאתה רואה מבעד לעדשה נכון לשנייה זו ויכול להיעלם בשנייה שלאחריה. 

​

בכל צילום שאני מצלמת אני מגלה את הצבעים, הטקסטורות, הקומפוזיציות והסיפורים של מי שעומד מהצד השני של המצלמה.

 

אני מזמינה אותך לבוא ולתעד יחד איתי את הסיפור שלך.

​